מה עניינו של השופר בראש השנה? מה יש בקול השופר שנבחר להיות הקול של היום הזה?
אנו רואים בתורה שישנם שני קולות די דומים שהם: קול שופר וקול חצוצרה. החצוצרה היא קול של התרעה. היא מבקשת להסב את תשומת הלב אל דבר מסוים: יש אירוע, יש סכנה, יש צורך להתאסף ולהתעורר.
אבל קול השופר מבקש דבר עמוק יותר.
הוא אינו רק מתריע — הוא מחריד.
"אִם־יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ" (עמוס ג, ו)
השופר הוא אפוא קול שאמור לחולל תנועה בנפש. לא רק לגרום לי לשים לב, אלא להוציא אותי מן המקום שבו הייתי.
וזה מעורר שאלה גדולה:
מדוע נבחר קול שמעורר חרדה לראש השנה?
הרי בדרך כלל חרדה נתפסת כדבר שלילי. האדם החרד מרגיש שהשליטה ניטלת ממנו, שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו. החרדה מצמצמת את האדם, ולעיתים אף משבשת את יכולתו לחשוב ולפעול.
ואילו ראש השנה הוא יום שבו אנו מבקשים להתקרב, להמליך, להיזכר, להיפתח.
מדוע אפוא צריך דווקא קול שמחריד?
יש חרדה ויש חרדה
התשובה נמצאת במעמד הר סיני – מתן תורה.
"וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי… וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה".
לדעת חכמינו (רמח"ל, רבנו בחיי ועוד) השופר של ראש השנה הוא בבחינת השופר של מתן תורה.
זהו שופר שמעורר חרדה על מנת לאפשר התגלות!
לא מדובר כאן על חרדה טבעית שבה אדם מפחד מפני דבר שעלול להזיק לו ודעתו נטרפת עליו. שהרי אם הקב"ה מבקש להשמיע את דבריו לעם, כיצד אפשר שהמטרה תהיה להפיל אותם בפחד שמבלבל את הדעת ומונע מהם להקשיב?
מדובר בחרדה שבאה לערער את הישן בשביל לאפשר למשהו חדש להיקלט בתוכנו.
זוהי "חרדת הרוממות ויראת הכבוד העליון" (הכתב והקבלה).
יש חרדה שנובעת מכך שאני עומד מול דבר שעלול לפגוע בי.
ויש חרדה שנובעת מכך שאני עומד מול דבר שהוא גדול ממני לאין שיעור.
זו אינה חרדה של "מה יקרה לי?"
זו חרדה של "מה אני פוגש כאן?"
ההבדל ביניהן עצום.
בפחד הראשון האדם עסוק בעצמו: האם אני בסכנה? האם אני אצליח להינצל? האם אני בשליטה?
בפחד השני האדם מתחיל לצאת מעצמו.
הוא פוגש משהו שממוטט לרגע את המידות הרגילות שבהן הוא מודד את המציאות.
בעל הכתב והקבלה קושר את החרדה הזו למצבו של הנביא קודם ההתגלות:
"כל הנביאים אינם רואים מראה הנבואה רק אחרי שהם יראים ונבהלים ומתמוגגים שאיבריהם מזדעזעים וכח גופם כשל ועשתנותיהם מתטרפות כדי שיתבטלו הרגשות הגוף ולא תהיה בהם מחשבה כלל באחד מדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו, ותתפשט הנפש מן הגוף ותהיה פנוי' להבין בצורות הקדושות הטהורות…"
כלומר, החרדה אינה התוצאה המקרית של ההתגלות. היא חלק מן ההכנה אליה.
כדי לראות אחרת, משהו בדרך שבה ראיתי עד עכשיו צריך להתערער.
כשהקרקע נשמטת
אולי כאן נמצא המכנה המשותף בין החרדה השלילית לחרדה החיובית.
שתיהן נקראות "חרדה" משום שבשתיהן האדם יוצא מעמדת הנפש שבה היה.
בשתי החוויות יש תחושה שהקרקע נשמטת מתחת לרגליים.
אלא שהכיוון הפנימי שונה.
יש חרדה שבה הקרקע נשמטת והאדם נופל.
ויש חרדה שבה הקרקע נשמטת והאדם מתרומם.
האחת מכווצת את התודעה.
השנייה מרחיבה אותה.
האחת גורמת לאדם להיאחז בכל כוחו במה שהיה.
השנייה מאפשרת לו להרפות לרגע מן המוכר, כדי לקבל אפשרות חדשה.
אולי משום כך אומר הנביא:
"אָז תִּרְאִי וְנָהַרְתְּ וּפָחַד וְרָחַב לְבָבֵךְ".
הפסוק מחבר בין דברים שנראים לכאורה הפוכים:
פחד — ורחבות הלב.
כאילו יש רגע שבו דווקא המפגש עם מה שמפחיד, מערער ומסעיר, הוא זה שמרחיב את הלב.
לא כל פחד הוא כזה.
אבל יש פחד שהוא שער.
חרדה והתגלות
אולי אפשר לומר שההבדל בין שתי החרדות אינו בשאלה האם האדם מרגיש שהקרקע נשמטת.
בשתי החרדות הקרקע נשמטת.
השאלה היא:
מה קורה אחרי שהקרקע נשמטת?
אם אין לאדם אלא עצמו — הוא נופל.
אבל אם ערעור הקרקע מפנה אותו אל דבר גדול ממנו, אז מה שנראה בתחילה כערעור יכול להפוך להתגלות.
זו משמעותה של "חרדת הרוממות".
האדם מגלה פתאום שהעולם כפי שהוא תפס אותו עד עכשיו אינו כל המציאות.
התפיסה הישנה אינה יכולה להכיל את מה שנגלה.
ולכן היא מתערערת.
במובן הזה, יש משהו משותף בין מעמד הר סיני לבין ראש השנה.
ראש השנה אינו רק יום שבו האדם מבקש שהשנה הבאה תהיה טובה יותר.
הוא יום שבו האדם פותח את התודעה למה שמעבר.
הוא נדרש לצאת מן התודעה האוטומטית של "אני והעולם שלי", ולהיזכר שיש מלכות, שיש מקור, שיש מי שקורא לו.
ולכן השופר אינו רק אזעקה.
הוא קול שקורא לאדם לצאת מעצמו.
לרומם את החרדה
אולי זו אחת מעבודות ראש השנה שצריך לקחת לכל השנה:
לא לברוח מן החרדה.
אבל גם לא להיכנע לה.
לרומם אותה.
לקחת את אותה תחושה של רעד, של אי־יציבות, של עמידה מול משהו גדול ממני — ולהפוך אותה מפחד של כליון ליראת רוממות.
מפחד שסוגר — ליראה שפותחת.
מהתכווצות — להתרחבות.
מהתרחקות — לקרבה.
החרדה אומרת:
"אני כבר לא יכול/ה להישאר בדיוק כפי שהייתי."
הבעש"ט היה קורה לזה לרומם את החרדה לשורשה.
"וּפָחַד וְרָחַב לְבָבֵךְ".
שנה טובה.