המציאות נמצאת בתנועה מתמדת של התחדשות.
כל יום, כל שעה, כל נשימה, כדי לפנות מקום ללבלוב חדש.
הבוקר מפציע ומוחק את אתמול, השנה מתחלפת ומותירה את השנים שעברו מאחור, והאדם עצמו – רצונותיו, מחשבותיו, תחושותיו – הולכים ומשתנים ללא הרף.
אך יש דבר אחד שעלול לקשור אותנו אל עבר שאיננו עוד, מין עוגן סמוי והוא – הזיכרון.
תחשבו על הגוף.
שבע שנים – וכל תאי הגוף מתחלפים.
ובכל זאת, מחלה אחת יכולה להמשיך וללוות אותנו שנים רבות.
איך זה ייתכן?
מה החוט המקשר בין תא ישן לתא חדש?
התשובה היא: זיכרון. זיכרון תאי.
כמו הגוף כך גם הנפש.
על אף ההתחדשות הטבעית, ישנם זיכרונות שמחברים עבר ועתיד בשרשרת בלתי נראית.
ויכוח ישן, מוליד שתיקה ארוכת של שנים.
מילים שנאמרו, ממשיכות להשאיר חותם.
כישלון של אתמול מונע מאיתנו לנסות שוב.
וכפי שאומרים בספורט “אתה מחטיא את החבטה הנוכחית משום שאתה שקוע בחבטה שחלפה”.
כיצד, אם כן, נוכל להתחדש, להתחבר לתנועה של החיים של ההויה?
ראשית כל, מודעות.
המודעות היא המפתח הראשון לחירות; לזהות שזהו זיכרון שמונע מאיתנו להיות מי שאנו רוצים להיות ולעשות מה שאנו רוצים לעשות.
משם אנו נושאים עינינו אל התמונה הרצויה ומכריזים בקול פנימי: "אני מתחיל מחדש".
ואז – עושים צעד חדש, ולו הקטן ביותר, גם אם בתחילה הוא נדמה מאולץ.
הצעד הראשון יתחיל לסלול את הדרך החדשה, ובדרך סלולה קל יותר לצעוד.
רבי נחמן העיד על עצמו שכל הישגיו בחיים נולדו אך ורק בזכות אותה יכולת פלאית להתחיל בכל פעם מחדש:
"כי זה כלל גדול שצריך האדם להתחיל בכל פעם מחדש, כאשר הזהיר רבינו (ר' נחמן) ז"ל על זה פעמים אין מספר … והוא בעצמו זכה למה שזכה על ידי שהתחיל בכל פעם מחדש ולא נפל בדעתו משום דבר שבעולם, ואפילו ביום אחד היה לו כמה התחלות. כי השם יתברך מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית".
אני מאחל לכם שנה של התחדשות וצמיחה, שנה בה התנועה של חייכם תנבע מתוך ורד ההשראה ולא מתוך קוץ הזיכרון.
