תיקון מידות הנפש לאור הספירות הקבליות
(סדרת מאמרים שנכתבו בימי ספירת העומר)
הקדמה
הימים שבין פסח לחג השבועות הם ימים מיוחדים שבהם אנו מתקנים את המידות על מנת לקבל את התורה "התקן עצמך ללמוד תורה".
התורה הופכת לסם חיים רק עבור אנשים בעלי מידות מתוקנות. עבור אנשים לא מתוקנים היא עלולה להפוך לסם מוות (ראו יומא דף ע"ב, רמב"ם הלכות תלמוד תורה, ד).
בכל שבוע משבעת השבועות שבין פסח לעצרת אנו מתקנים מידה אחרת.
בספרות הקבלה מחלקים את מידות הנפש לעשרה החלוקה הזאת מכונה "עשר ספירות".
שלושת הספירות הראשונות הן – כתר, חכמה ובינה – ספירות אלו שייכות לתחום הרצון (כתר), האינטואיציה (חכמה) וההבנה (בינה) – אלו הם השורשים של המידות.
אותם אנו מתקנים בחגי תשרי – בראש השנה ויום כיפור.
את שבע המידות הנוספות הבאות אחריהן– חסד, דין, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות – אנו מתקנים בימים שבין פסח לחג השבועות, בכל שבוע מידה אחרת.
ונשאלת השאלה- הרי חודש ניסן הוא החודש הראשון על-פי הלוח היהודי "ראשון הוא לכם לחודשי השנה" אם כן, כיצד יתכן שאנו מתחילים את השנה העברית בשבע הספירות התחתונות? ולא בספירות העליונות?
התשובה היא – שעל מנת לרכוש את המידות העליונות אנו צריכים להיות מתוקנים במידות התחתונות (בבחינת דרך ארץ קדמה לתורה), המידות העליונות הם מידות רוחניות, הם שייכות לאחדות ההוויה, הקשבה לאינטואיציה, חיבור לרצון ולרוח והבנה עמוקה של החיים והשיעורים שאנו עוברים בחיים.
לא ניתן להגיע לרמה רוחנית גבוהה ללא תיקון הרמות הבסיסיות.
נראה שזו גם הסיבה שאנו מתחילים את הנחת התפילין מהיד (שבע כריכות כנגד שבע הספירות התחתונות) ורק לאחר מכן מניחים תפילין של ראש (כנגד הספירות העליונות).
אם כן, בין פסח לחג השבועות אנו מתקנים את שבע הספירות התחתונות, שהן כנגד המידות הדומיננטיות בנפש האדם שהן התשתית להתפתחות רוחנית משמעותית ובריאה.
מידת החסד
מידת החסד היא המידה הראשונה מבין שבע הספירות התחתונות השייכות לתחום מידות הנפש.
היא המידה הראשונה מאחר והיא המטרה כנאמר בנביא "עולם חסד יבנה".
כל המידות בצורתן המתוקנת משרתות מטרה זו.
כך למשל מידת הדין שנפגוש בשבוע הבא, לא תסתור את מידת החסד אלא תאפשר לה לבוא לידי ביטוי.
מידת החסד היא מדתו של אברהם אבינו, בצד הגלוי היא עזרה ועשיית חסד עם הזולת. בצד הנסתר והמהותי שלה היא "אהבה".
אברהם קודם כול אהב את הבריות ומתוך אהבתו פעל לטובתם.
עליו נאמר "אהבת להצדיק את בריותיי ותשנא להרשיען" (מדרש רבה פרשת וירא).
בהתאם לכך "החסיד" (במסורת היהודית) זה אדם שאוהב את הבריות ומתוך כך פועל להטיב עמהם.
"הָרַחֲמָנוּת וְהַהֲטָבָה צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה תְּקוּעָה בְּלֵב הֶחָסִיד לְעוֹלָם, וְתִהְיֶה מְגַמָּתוֹ תָּמִיד לַעֲשׂוֹת קוֹרַת רוּחַ לַבְּרִיּוֹת, וְלֹא לִגְרֹם לָהֶם שׁוּם צַעַר וְכוּ'" (מסילת ישרים)
חג הפסח הוא כנגד מידת החסד מאחר ובחג זה התגלתה אהבת הבורא לעם ישראל.
הקב"ה גאל את עם ישראל לפני הזמן ולמרות שישראל באותו דור עבדו עבודה זרה.
מאחר "ואהבה מקלקלת את השורה", שאנו אוהבים מישהו אנו הולכים אתו לפנים משורת הדין.
אם כן, מידת החסד היא לא רק עשיית חסד, היא קודם כל אהבה.
בשבוע זה עלינו לתת יותר מקום לאהבת הבריות, לאהוב את הבריות, לראות אותם בעין טובה, ומתוך האהבה והעין הטובה לפעול למענם.
"אהבת כל המעשים כולם (כל מה שנברא) היא קודמת לכל, אח"כ אהבת כל האדם, אחריה אהבת ישראל, שהיא כוללת הכל, שעתידין ישראל לתקן את כל המעשים כולם. וכל אהבות אלה הם אהבות מעשיות, לאהוב אותם לעשות להם טובה ולגרום להם עילוי , ונעלה על כולן אהבת ד', שהיא אהבה שבפועל, אינה גוררת בעצמותה שום דבר, כי-אם מה שהלב מלא ממנה זה הוא האושר היותר נשגב" (הרב קוק)
מידת הגבורה
מידת הגבורה המכונה גם מידת הדין ועניינה העיקרי הוא גבולות.
על מנת להבין מדוע צריך את מידת הדין בחיינו נוכל לחשוב על ילד שגדל ללא גבולות וללא דרישות.
ברור לנו שילד כזה עלול להפוך לילד מפונק, מנוון, שחושב שהכול מגיע לו, ולא מוכן להזיז אצבע לטובת הזולת או במילים אחרות לאדם שקשה לסבול אותו.
על כך אמר הפסיכולוג המפורסם ג'ורדן פיטרסון – על תהפוך את הילד שלך (על ידי פינוק יתר) לאדם שתשנא בסוף.
הדברים הללו נכונים גם עבור עצמינו עם כל הזמן נוותר לעצמנו ולא נשים לעצמנו גבולות אנו עלולים בסוף לשנוא את את מה ישצא מאיתנו.
והדברים נכונים גם ביחסים בין אישיים, מי שלא שם גבולות לאנשים עלול בסוף לסבול מהם, לסלוד מהם ובעקבות כך להתרחק מהם.
אם כן, חשוב לדעת לשים גבולות ולבוא בדרישות – גם לעצמנו וגם לאחרים.
יש אנשים שנוטים יותר למידת הדין, וקל להם לשים גבולות, ויש אנשים שנוטים יותר למידת החסד וקשה להם לשים גבולות.
אנשים כאלו (אנשים החסד) צריכים להתחיל להתאמן בכך, ועל מנת להקל את התהליך אנו ממליצים לשנן את המשפט הבא (סוגסטיה) "אני יכול וראוי לשים גבולות" .
מידת הרחמים
מידת הרחמים היא המידה הממצעת שבין החסד לדין.
בעוד בעל החסד נוטה לוותר, ובעל הדין נוטה לדרוש את הטוב ביותר כאן ועכשיו.
מידת הרחמים נותנת זמן.
מצד אחד, בניגוד לחסד, היא לא מוותרת על המטרה, מצד שני, בניגוד לדין, היא מתחשבת במציאות, במגבלות המציאות, ובחולשות שלנו כבני אדם.
לכן היא מכונה רחמים מלשון 'רחם'.
'הרחם' הוא איבר שמטרתו לתת לעובר את המרחב ואת הזמן להתפתחות הדרגתית עד לנקודה בה הוא יוכל לצאת לאוויר העולם.
אם כן, אחד המאפיינים החשובים של מידת הרחמים היא לתת לזמן – זמן.
על כך נאמר בפרקי אבות "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה".
כלומר, מצד אחד יש לווסת את מידת הדין ולא לדרוש מעצמנו לסיים הכל כאן ועכשיו. ומצד שני, גם לא להרים ידיים. אלא ללכת בדרך האמצע – התקדמות מתמדת על פי כוחנו ויכולתינו. השתלמות ולא שלמות.
זוהי מידת הרחמים בה יש לצעוד ברוב העיתים עם הידיעה שיהיו עיתים בהם נצטרך לחרוג ממידת האמצע ולפעול במידת החסד או הדין.
מידת הנצח
אחרי מידות החסד, הגבורה והרחמים, מגיעות מידות הנצח וההוד.
אלו שתי מידות משלימות שתפקידן הוא להביא את הרצונות והמידות לידי ביטוי במציאות.
על מידת ההוד נכתוב בשבוע הבא בע"ה, והיום נתמקד במידת הנצח.
מידת הנצח כשמה – לשון ניצוח, ניצחון.
על מנת שנוכל להביא את עצמנו לידי ביטוי במציאות, להשיג את ייעדנו ולהגיע למנוחה ולנחלה עלינו לפתח את כוח ההתמדה והנחישות.
בדיוק כמו עם ישראל ביציאה ממצרים, שנצרך לסבלנות, נחישות והתמדה, עד הגיעו אל ארץ נושבת.
מדת הנצח היא מידתו של משה רבנו, המתמיד הגדול שלמרות כל הקשיים בדרך סחב את העם 40 שנה במדבר עד שהביאם אל ארץ זבת חלב ודבש.
וכאמור, לכל אדם יש יציאת מצרים בחייו ועליו לרכוש לשם כך את מידת הנצח.
"… ומכלל מדת הגבורה הוא, שכל דבר שכבר הסכים בנפשו, שצריך להשתדל בו מצד חובת שלמותו, תהיה ההסכמה חזקה אצלו, ולא יקוץ בכל פרטיה הרבים וגבורת נפשו תדריכהו, שיעשה בחשק טהור את המעשים הגורמים לבצע תכלית נאה גם בהיותם בדרך רחוקה … וצריך שמדת הגבורה תשלוט בנפש. שכל מה שהחליטה להתעסק בו בטוב לה תאחז בו ולא תרפהו, ותגדל בה השמחה התמידית, המלאה מנוחה, של קביעות בעוז העלייה, ואינה משתנית בכל עמקי מצולותיו ונבכי זרמיו …" (מוסר אביך, ג, א)
סוגסטיה מומלצת לחיזוק המסוגלות להתמודד עם האתגרים בדרך היא:
"לא משנה לי כמה זמן יידרש, כמה מאמצים יידרשו וכמה מכשולים יעמדו בדרכי, אני הולך לצלוח את זה בגדול!"
מידת ההוד
מידת ההוד היא המידה המשלימה של מידת הנצח והיא מידתו של אהרון. על מידה זו והיחס בינה לבין מידת הנצח בסרטון הבא: https://youtu.be/ykNXWfE9Z9A
מידת היסוד
מידת היסוד היא מידתו של יוסף, עניינה של מידה זו היא "התקשרות" להתחבר לזולת ולסביבה בצורה בריאה ומתוקנת.
אנשים רבים מתקשים להתחבר לסביבה והקושי יכול להתבטא או בבידול או בהתאמת יתר, התאמה יתר הכוונה למציאות בה האדם מוותר על האינטרסים שלו ומאבד את הייחודיות שלו על מנת להתחבר לזולת. אלו שתי תנועות קיצוניות שלא עולות יפה.
דרך האמצע היא היכולת להתחבר ובמקביל גם לשמור על הציביון האישי ולומר את דעתי. אינטרקציה בריאה של נתינה וקבלה, הצטרפות והובלה.
בתחילת דרכו יוסף היה זר לאחיו הוא הבדיל עצמו מהם, אך לבסוף הוא תיקן את דרכיו והפך לאח המקשר והמחבר למרות השוני שהיה בינו כמשנה למלך מצרים לבינם.
על הדרך הנכונה נאמר בפרקי אבות:
"רבי אומר, איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם".
כלומר, הדרך הנכונה היא הדרך בה לאדם נוח בחברה (מאחר והוא לא מוותר על עצמו) ולחברה נוח עמו (מאחר והוא לא נבדל).
וכפי שביארו המפרשים: "שיהא נוח לו, ויהיו נוחין בני אדם ממנו. וזה יהיה, כשילך בכל המדות בדרך האמצעי ולא יטה לאחד משני הקצוות" (ברטנורא)
מידת המלכות
בסוד הספירות והמידות, מידת המלכות מקושרת באופן עמוק לאיבר הפה ולכוח הדיבור. ב"פתח אליהו", המלכות נמשלת במפורש לפה המדבר – הכלי שדרכו אנו מוציאים מתוכנו את כל המתחולל בפנים: רצונות, רעיונות, תחושות ורגשות.
אך כמו המלכות, גם כוח הדיבור יכול להימצא בגלות.
"גלות הדיבור" היא מצב שבו קיים פער מהותי בין עולמנו הפנימי לבין מה שאנו מביעים כלפי חוץ. במציאות כזו, איננו מבטאים את עצמנו באמת; אנו משתמשים בדיבור כדי לשרת אינטרסים נמוכים.
דיבור שאינו ביטוי אמיתי של הפנים מכונה "אחד בפה אחד בלב".
משמעות עמוקה זו מקבלת ביטוי נפלא בחג הפסח.
חכמינו דרשו את השם "פסח" כצירוף של "פה סח" – הפה שמדבר. יציאת מצרים לא הייתה רק שחרור פיזי, אלא גם שחרור של הדיבור. לפני כן, בני ישראל היו אומרים את מה שהמצרים רצו לשמוע ונזהרו שלא לומר מה שהמצרים לא רוצים לשמוע; רק לאחר היציאה הם יכלו לומר את מה שיש להם לומר באמת.
היכולת לבטא את עצמנו באמת היא אחד התיקונים הגדולים ביותר.
מה שעוד חשוב לדעת ולהבין הוא שהדיבור לא רק מבטא את המחשבות והרגשות הוא גם מברר, מדייק ומחדד אותם. שאנו מדברים על מה שאנו חושבים או מרגישים אנו מבררים יותר ויותר מה אנו חושבים ומרגישים.
שהדיבור בגלות הבירור החשוב הזה לא נעשה, ולכן האדם שנמצא בגלות הדיבור פחות יבין את עצמו ואת עולמו הפנימי.
סיפור סופי מספר על אדם שחיפש תחת עמוד התאורה של הרחוב
מפתח ️ שאבד. אזרח טוב שעבר במקום ניגש לעזור. אחרי כמה דקות של חיפוש שואל האזרח את הבעלים "היכן ראית את המפתח בפעם האחרונה?" "בבית" עונה הבעלים. אם כן, "מדוע אנו מחפשים בחוץ"? שואל האזרח. "מאחר ובבית חשוך" עונה הבעלים.
שחשוך בפנים מחפשים בחוץ.
הדרך להאיר את הפנים היא קודם כל על ידי שימת לב ודיבור של אמת.
