הדגל שלי הוא…

ישנו מדרש תמוהה שכמו כל מדרש חופן בתוכו סודות עמוקים, על תאווה מוזרה שהייתה לעם ישראל בהר סיני לדגלים, תאווה שהגיע בעקבות השגה רוחנית בה עם ישראל נחשף לעובדה שגם למלאכים ישנם דגלים. ויותר תמוהה מהתאווה המוזרה והעובדה שלמלאכים ישנם דגלים, הוא שהקב"ה שמח בכך עד מאוד … וז"ל המדרש:

"'הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן'[1], בשעה שנגלה הקדוש ברוך הוא על הר סיני ירדו עמו כ"ב אלף רבבות של מלאכים, שנאמר 'רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן'[2], והיו כולם עשוין דגלים דגלים, שנאמר 'דָּגוּל מֵרְבָבָה'[3], כיון שראו אותן ישראל שהן עשויין דגלים התחילו מתאוין לדגלים, אמרו: הלואי כך אנו נעשים דגלים כמותן, לכך נאמר 'הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן' – זה סיני, 'וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה' – אמרו אלולי הוא מגדיל עלי אהבה. וכן הוא אומר 'נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ'[4], אמר להם הקדוש ברוך הוא: מה נתאויתם לעשות דגלים, חייכם שאני ממלא משאלותיכם. שנאמר 'יְמַלֵּא ה' כָּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ', מיד מודיע הקדוש ברוך הוא אותם לישראל ואמר למשה לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו – איש על דגלו באותות".[5]

ויש להבין מה רומז לנו המדרש, מהי התאווה הגדולה לדגלים? אלו דגלים היו בדיוק למלאכים? ממה הקב"ה מתלהב כל כך? וכיצד יתכן שהמדרש מדמה את הר סיני המקום הרציני ביותר, לבית היין, מקום לא רציני בכלל בלשון המעטה.

המפתח להבנת המדרש נמצא בהבנה עמוקה של מהות "הדגל".

לדברי הרב קוק הדגל מסמל ייחודיות ושליחות, זהו ייעודו של הדגל, וכפי שאנו רואים שכל מדינה עצמאית, וכן כל חיל וכל עיר עושים לעצמם דגל במטרה לסמל את הייחודיות והשליחות המיוחדות להן.

אם כן, הדגלים של המלאכים הם סמל לכך שכל מלאך נאמן לשליחותו וייעודו בעולם.

ובעוד שהמלאכים מכירים בייחודיות ובשליחות שלהם ויתרה מזאת אינם יכולים לחרוג ממנה[6], אנו, בני האדם, עשויים שלא להכיר בייחודיות ובשליחות שלנו ואף לחרוג ולהתכחש לה, וזאת מאחר שאנו, בניגוד למלאכים, כלולים מכל הכוחות כולם ובעלי בחירה חופשית, כך שבאפשרותנו לעשות אף את ההפך הגמור ממה שנועדנו לעשות.

ועל כן, הקב"ה כל כך שמח לראות שבהר סיני כל בני ישראל ביקשו להכיר ולהיות נאמנים לדגל שלהם – לשליחות ולייעוד אותו הם נועדו להגשים במציאות:

"והנה במלאכי השרת, שהם בעבודתם מוטבעים, ואין להם אפשרות לצאת מענין מצבם לשנות מעבודה לעבודה, והם גם-כן פרטיים דוקא במה שנתיחדו, בהם יתכן ודאי דגלים מיוחדים, כי אין החפץ תלוי בהם לבחור בענין זולת טבעם. מה שאין כן בני אדם שהם כוללים כל המדרגות …שכולם יכולים לעבוד בכל הדרכים הכל לפי הצורך. אלא שמכל מקום כל אחד מוטבע במדה פרטית גם-כן בפני עצמו על-פי שורש נשמתו, וגם-כן על-פי מזג גופו, ואע"פ שאין שורש הנשמה וגם המזג מכריח את האדם שלא לסור מדרכו, מכל מקום ודאי תשוקתו יותר גדולה בעבודה שטבעו מוכשר לה. ולזה נתאוו ישראל, שינתנו להם דרכים וכח לבחור לכל אחד עבודה כפי נטייתו דוגמת מלאכי השרת, וזהו ענין הדגלים"[7] .

בדומה לכך פירש את המדרש האדמו"ר מסוכטשוב (בעל ספר השם משמואל):

"ענין הדגלים נראה דכמו בגשמיות הדגל הוא לתועלת שידעו המתפרדים לחזור ולמצוא את המרכז ולא יסתפחו למחנה האחר, כן הוא ברוחניות שימשך לבו אחר שורש נשמתו, ובכלל זה שיעשה מה שעבורו בא לזה העולם לתקן".[8]

אם כן, בני ישראל נתאוו בהר סיני להכיר בייחודיותם ובשליחותם כמו המלאכים, ומאחר ששליחותנו וייחודיותנו, נסתרות מאתנו, נקרא הר סיני המקום שבו בני ישראל נחשפו לפנימיותם "בית היין", וזאת מאחר שביין יש סגולה להסיר את החיצוניות ולחשוף את הפנימיות, כדברי חז"ל, "נכנס יין יצא סוד", והסוד הגדול ביותר הוא הייחודיות שלנו, האות שלנו בתורה:

"דימה כאן הר סיני לבית היין. כי נודע מדברי הטבעים בסגולת היין שמגברת את כח התכונה הטבעית, ע"כ 'נכנס יין יצא סוד', וכאן … נתעוררו גם-כן לבקש עבודה כל אחד כפי טבעו כטבע היין להגביר כח הטבע של האדם … ע"כ 'ודגלו עלי אהבה', שאהבתי גם-כן חילוק העבודה שתהיה פונה לפי טבעו של כל אחד ע"פ הילוכו בקודש".[9]

איך מזהים את השליחות?

הכול טוב ויפה, אך כיצד נדע מה הייעוד והשליחות שלנו?

בדברי הרב קוק לעיל רואים שהפרמטרים לכך הם תשוקה והתאמה נפשית וגופנית:

"כל אחד מוטבע במדה פרטית גם-כן בפני עצמו על-פי שורש נשמתו, וגם-כן על-פי מזג גופו, ואע"פ שאין שורש הנשמה וגם המזג מכריח את האדם שלא לסור מדרכו, מכל מקום ודאי תשוקתו יותר גדולה בעבודה שטבעו מוכשר לה".[10]

כלומר הסימן הוא תשוקה לדבר ויכולת. בעל גוף חלש לא נועד לעבוד עבודת כפיים, בעל שכל עיוני רפה שמתאמץ מאוד לזכור ולחדד דברים לא נועד להיות פוסק הלכה או חוקר ועל זו הדרך.

הכלל הוא שהקב"ה לא בא בטרוניה עם בריותיו, כלומר איננו מכריח או מצפה מהאדם לעשות דבר שאינו יכול. להפך, הקב"ה מצפה מהאדם לעשות מה שהוא מוכשר אליו מטבע נפשו וגופו.

סימן נוסף מובא בדברי השם משמואל. לדבריו, כאשר האדם מתעסק בדבר הנכון עבורו הוא מרגיש התחדשות בכל יום ומתמלא בשמחה ובהרחבת הדעת, במילים פשוטות יותר – שאנו עושים את הדבר אותו נועדנו לעשות אנו מרגישים במטבינו:

"ובפנימיות הענין יובן עוד יותר, דהדבוק בשורש נשמתו הוא דבוק למקור חיותו ושואב חיים חדשים תמיד ממקורו וכל ימיו הוא בשמחה וחדוה ונהירו דאנפין והתרחבות הדעת …".[12]

לאור כל האמור, נוכל להתחיל במסע להיכרות מעמיקה עם ייעודנו ושליח

ותנו דרך השאלות הבאות.

הנחייה: על תתאמצו לענות תשובות, רק תהיו קשובים למה שעולה מעצמו לאחר שהשאלה נשאלת.

 

שאל את עצמך:

מה עושה אותי מאושר/ת?

למה אני משתוקק/ת?

אילו דברים שעשיתי בעבר, מילאו אותי בסיפוק ובשמחה, ומה בדיוק גרם לסיפוק ולשמחה?

מה אני מוכן לעשות גם ללא תמורה?