בקשרים בין אישיים ניתן להבחין בקלות באופן בו כל התנגדות גוררת התנגדות מהצד השני.
נתקוף מישהו הוא יתקוף בחזרה.
נשפיל מישהו הוא ישמור לנו טינה.
נתווכח עם מישהו והוא יגונן על עמדתו – כגודל הוויכוח כך גודל ההתגוננות.
כאמור התנגדות גוררת התנגדות, ועכשיו השאלה הגדולה היא האם הכלל הזה תקף גם ביחסים שבין האדם לבריאה? והתשובה היא כן!
שאנו מתנגדים למציאות היא לא מטיבה אתנו. וככל שאנו מתנגדים יותר ומתוסכלים יותר כך הדברים הולכים ומסתבכים יותר. וזו יכולה להיות ממש טרגדיה.
תסכול, שנאה, כעס, אובססיה לא מביאים מזור, אלא רק קושי והרס עצמי, והם בתורם רק מחמירים את המצב כמו כדור שלג.
על כך נאמר: "ומקשה לבו יפול ברעה" (משלי כח, יד)
רמז לכך מופיע בפרשה – פרעה מתנגד למציאות החדשה וככל שהוא מתנגד יותר ויותר כך הדברים הולכים ומסתבכים יותר ויותר.
"פרעה" אותיות "עורף" החלק הקשה וחסר הגמישות שבגוף (על כן אומרים "קשה עורף").
אז מה עושים?
קבלו טיפ קטן (בכמות) וענק (באיכות) שמבוסס על דרכו של הבעש"ט ועל עוד מספר שיטות טיפוליות ורוחניות והיא:
במקום להתנגד למציאות ולשאול שאלות שיש בהן נימה של התנגדות כגון: איך אני מסתדר עכשיו? מה אני יעשה עם זה? איך אשרוד?
נקבל את המציאות ונשאל: "מה עוד אפשרי עבורי?".
שאלה פתוחה שאינה מתנגדת למציאות הקיימת אלא פותחת פתח למציאות חדשה.
