אחת התיאוריות המרתקות בעולם הפסיכולוגיה היא התאוריה של פרויד על מנגנוני ההגנה.
אלו מנגנונים נפשיים שקיימים בכל אחד ואחת מאתנו, ותפקידם להגן על הנפש מפני פחדים, זיכרונות או דחפים שהנפש עדיין לא מסוגלת להתמודד איתם.
ככלל – מנגנוני הגנה הם דבר בריא והכרחי
אבל כמו כל דבר בנפש, כשהם הופכים לקיצוניים – הם עלולים להפוך לארסניים.
אחד המנגנונים שפרויד מתאר הוא אידיאליזציה
מצב שבו אדם הופך דמות אחרת ל״מושלמת״, נטולת פגמים.
זהו המנגנון שמאפשר הערצה, השראה ומודל לחיקוי.
אבל זהו גם במנגנון שעלול לגרום לאנשים להיכנס לכת ו/או ללכת בעיניים עצומות אחרי אנשים, גם כשהם עושים מעשים שלא יעשו.
ומדוע שנעשה אידיאליזציה לדמות בשר ודם?
התשובה היא מאחר ואנו פוחדים מהחולשה שלנו אל מול המציאות, ולכן אנו מאוד רוצים להאמין שיש מישהו שהוא כל יכול, ואם רק נלך בדרכו נוכל להינצל מכל צורה וצוקה.
מלבד כתות גם דתות רבות שבויות במנגנון הזה:
ולכן, מלבד היהדות כפי שנסביר להלן, ברוב הדתות אסור לחשוב וקל וחומר לומר שהמנהיג טעה, נכשל או שגה.
לעומת זאת ביהדות, התורה וחז"ל לא חוסכים ביקורת מגדולי האומה. ללמד אותנו שאין אף אדם שחף מטעות.
ומשכך לא נכון לאבד את כוחנו ודעתנו לטובת מישהו אחר. אנו יכולים ופעמים רבות גם צריכים, לכבד, להיעזר, לשאוב השראה ואפילו להעריץ אך לעולם לא לוותר על אישיותנו, על השכל הישר ועל היכולת שלנו לפנות בצורה בלתי אמצעית לבורא עולם.
ובהקשר לפרשת השבוע, יעקב חושש שהמצרים יעשו לו "אידיאליזציה" ויהפכו אותו ל"עבודה זרה" ולכן הוא מבקש לא להיקבר במצרים, כדברי המדרש:
"למה לא רצה יעקב להיקבר במצרים? שלא יעשוהו מצרים עבודה זרה, שכשם שנפרעין מן העובד, כך נפרעין מן הנעבד".
מסר לשבוע הקרוב:
שווה לשאול את עצמנו –
האם יש דמות, דרך או רעיון שאנחנו נוטים לעשות להם אידיאליזציה?
האם אנחנו מסוגלים ללמוד, להעריך ולהתחבר אפילו להעריץ – אך בלי לוותר על חשיבה, אחריות ומודעות?
